What's your Carbon Footprint?

Carbon Footprint הוא מדד גזי החממה הנוצרים בחיי היום יום שלנו, עקב שימוש ביתי ותעשייתי (ייצור חשמל, חימום, תחבורה וכו' וכו'). זהו בעצם מדד המצביע על רמת השפעת הפעילות הנ"ל על הסביבה.
ה- Carbon Footprint נמדד ביחידות טון או ק"ג, ומהווה סכום שני הפקטורים הבאים:
Primary Footprint – מדד פליטה ישירה של CO2, הנובע מצריכת אנרגיה ביתית ושימוש בתחבורה.
Secondary Footprint – מדד פליטה עקיפה של CO2, הנובע ממחזור החיים של המוצרים בהם אנו עושים שימוש. המדד מתייחס בעיקר לייצור. ובפשטות, ככל שאנו מייצרים יותר מוצרים וקונים מהם יותר, אנחנו בעצם מגדילים את פליטת ה- CO2.
לעיתים קרובות ה- Carbon Footprint בא לידי ביטוי בכמות פליטת פחמן דו-חמצני.

חברות רבות החלו לפרסם את רמת ה- Carbon Footprint שמוצריהן פולטים.
קוקה קולה בריטניה פרסמה דו"ח מקוון (ניתן להורידו גם בגרסה כתובה), המציג את פעילותה ואחריותה כלפי הסביבה: שימוש במים, אנרגיה, אריזה ומחזור, שרשרת אספקה וכד'. בין השאר החברה מאפשרת את איתור המקום המדויק ממנו הגיע הקוקה קולה שהצרכן שתה. על הצרכן לבחור את סוג המשקה, סוג האריזה (פחית, בקבוק פלסטיק/זכוכית), אותיות הקוד המופיעות על גבי הבקבוק/פחית והוא מייד ידע מאיזה מפעל הגיע הקולה שהוא שתה, כמה המפעל מייצר ומה ה- Carbon Footprint של המשקה.

חברת השכרת הרכב הצרפתית Europcar מציגה את רמת פליטת הפחמן הדו-חמצני של הרכבים שהיא מציעה להשכרה. כך שלקוחותיה יכולים לבחור רכב בהתאם לרמת פליטת הפחמן הדו-חמצני שלו.

המסעדה האוסטרלית, Otarian, מציינת בתפריטה כמה פחמן דו- חמצני נחסך מכדו"א במנות שהיא מציעה.

ואני תוהה כמה צרכנים באמת שמים לב לנתוני ה- Carbon Footprint שחברות מפרסמות? כמה מהם יודעים מה הרמה הידידותית לסביבה ומה הרמה הפחות ידידותית (אם בכלל יש כזו)? או שפשוט דיי להם בכך שהחברה פרסמה את הנתון, שכן הדבר מלמד על כך שהיא מודעת לעניין איכות הסביבה?
האם עצם העובדה שחברה מפרסמת את הנתון הנ"ל מלמד על כך שהיא אכן פעילה למען איכות הסביבה או שמא מדובר במהלך שיווקי בלבד?

מה אתם עושים עם בקבוק המים אחרי ששתיתם ממנו?

מים כבר שתיתם היום?
מהברז או מבקבוק פלסטיק?
עשיתם שימוש חוזר בבקבוק הפלסטיק?

ארה"ב היא המובילה כיום, בצריכת מים מבקבוקי פלסטיק. זאת למרות שיש לה מקורות מים בטוחים לשתייה לרוב.
כיום, צריכת המים לנפש בארה"ב היא כ-28 גלונים (כ-112 ליטר) בשנה. לעומת 1976 למשל, בה צריכת המים לנפש היתה 1.6 גלונים (כ-6.4 ליטר) בשנה.
מידי שנה, מושלכים 30 ביליון בקבוקי מים מפלסטיק.
פרק הזמן הנדרש לפלסטיק להתפורר, נע בין 400 ל- 1,000 שנה!
טוב לאיכות הסביבה? נראה לי שהתשובה ברורה.
אחד הפתרונות הוא מיחזור כמובן.
פתרון אחר הוא שימוש חוזר בבקבוקי מים:

Vapur
Vapur מקליפורניה, עיצבה וייצרה בקבוק מים גמיש לשימוש חוזר.
כשהבקבוק ריק ניתן לקפלו ולהכניסו לתיק ואף לכיס. כשהוא מלא, הוא כבכל בקבוק מים רגיל מפלסטיק.
ניתן להכניסו למדיח כלים ו/או ולהקפיאו במקפיא המקרר.
הבקבוק מכיל 475 מ"ל. נמכר בצבעים כחול, ירוק וורוד. מחירו 8.95$.

העובדה שניתן לקפלו כשהוא ריק, חוסכת בעלויות אחסון ומשלוח.
כמות בקבוקי Vapur המובלים במשאית אחת, זהה לכמות בקבוקי מים רגילים המובלים ב-9 משאיות.
מצויין ל- On-the-go, לריצה, לטיולים.
כך ש-Vapur נוח, חסכוני וידידותי לסביבה.

TapIT
ביולי השנה הושק שירות חדש בניו-יורק – מילוי בקבוקים במיי ברז.
כיום הפרוייקט פעיל בעשר מדינות בארה"ב.
TapIT היא תכנית קהילתית, המאפשרת לצרכנים למלא את בקבוקי המים שלהם במיי ברז, ללא תשלום, בבתי קפה / מסעדות המשתתפים בפרוייקט.
כל בית קפה / מסעדה בעלי ברז המיועד למזיגת מים או סודה ויכולים לספק מיי ברז ראויים לשתייה, יכולים להשתתף בפרוייקט.

את בתי הקפה/מסעדות המשתתפים בפרוייקט ניתן לאתר באמצעות אתר האינטרנט או באמצעות אפליקציה ב- iPhone, ולקבל מידע אודות סוג המים (מסוננים, לא מסוננים, קרים, פושרים וכד').
TapIT ידידותי לסביבה  – פחות בקבוקי פלסטיק מושלכים. ידידותי לארנקי הצרכנים – משבר כלכלי…. ומאפשר לבתי קפה ומסעדות ליצור קשר עם לקוחות פוטנציאלים ללא עלויות פרסום ושיווק – הסבירות גבוהה יותר שצרכן המגיע למלא מים, יחזור ויזמין קפה/ארוחה במקום, מאשר צרכן שלא עושה זאת.

בברכת שתיית מים ומיחזור, לימור